<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה י"ג</h1>
<h2>דף טו:</h2>
הכיר בה שאינה שלו ולקחה וכו'. כתוב' בתו' רבי' שמשון זצ"ל אין לדקדק מכאן שיהא הלכה כרב במקדש אחותו, דדילמ' שאני בן אחותו לנוכראה, ולי נר' דודאי יש לדקדק מכאן במקדש אחותו דהלכה כרב, דאע"ג דאמ' תלמודא וצריכא, אתא למימ' דאיצטריכו למימ' בתרווייהו דהוה סליק אדעתין לפלוגי בינייהו, מיהו מ"מ חד טעמ' אית להו, וכיון דפסיק רבא בהכיר בה שאינה שלו כרב, ה"ה במקדש אחותו נמי דהלכה כרב, ועיי' מ"ש בפ"ב דקדושין בראיה ו' דהוכחתי דהלכה כרב.
<h2>דף לא:</h2>
[היה בטל מסלע] לא יאמר תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל, אם יש [ב"ד] מתנה בפני ב"ד וכו'. כך כתוב ברוב הספרים נותן לו בשכרו כפועל בטל, ואפי' הספרי' דל"ג בטל מפ' בגמ' כפועל בטל, ומז"ה מפ' דהאי דמפ' בתלמודא כפועל בטל אמתנה בפני ב"ד קאי, ובודאי הדין עמו, דאם אי' מתנה בפני ב"ד אי' נוטל כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה, אלא כשאר פועלים דעלמ' שאי' להם שום מלאכה שמשתכרי' בדרך מועט, כדאמרי' בהדיא לעי' פ' הגוזל ומאכיל [ב"ק קט"ו ע"ב] בין לגבי שטף נהר חמורו וחמור חברו, בין לגבי שפך את יינו והציל את דבשנו, בין לגבי בורח מבית האסורים ומצא מעבורת לפניו [שם קט"ז ע"א], שאם לא התנה עמו אין לו אלא כשאר פועלי' דעלמ' ואע"ג דהיה הפסדו מרובה, והתם נמי משיב אבדה הואי, ואי' לחלק בדבר משום דהתם בעליו עמו, דאדרבה כ"ש שאם אין בעליו עמו ראוי להחמי' יותר ויש לו להשיב אבדת חברו חנם דהשבת אבדה חנם היא דומיא דפריקה כדאמרי' לעיל [ל"א ע"א] ל"ל למכתב הני תרתי ול"ל למכת' אבדה צריכי, דמשמע דהנה שוה דכי היכי דפריקה בחנם השבת אבדה נמי בחנם, והכא אי' נוטל שכרו אלא מפני שמתבטל ממלאכתו, ואם לא התנה ודאי אין לו אלא שכר פועלי' דעלמ' כדאמרי' דהנהו דהגוזל, וזה שנוטל כפועל בטל מההיא מלאכה דבטל מינה כשהתנה הוא, שהוא נוטל כל הפסדו ואין פוחת מהפסדו אלא מקל מטורחו, שאם היה נוטל ד' דינרים במלאכתו והיא מלאכה כבדה, אומרי' כמה היה פוחת מהשכר הזה שלא לטרוח טורח מרובה כזה, אלא יחזור אחר אבדת חברו שטרחו מועט ונמצא שאי' לו שום הפסד כשהתנה, אבל אם לא התנה ודאי מפסי' הכל ואי' נוטל אלא כשאר פועלי' שאי' להם שום מלאכה דשקלי פלגי זוזא בעלמ', ומפני שהפסידו גדול או' התנא אם אין שם בפני מי יתנה שלו קודם, דאבדתו קודמ' לכל אדם, ואלו היה נוטל כפועל בטל בלא תנאי אמאי שלו קודם הרי אי' מפסי' כלום שאי' פוחת אלא מה שמקל מטרחו וזה אינו הפסד שכל אדם מתרצה בכך, אלא ודאי אם אי' מתנה אי' לו אלא כדבר מועט כהנהו דפ' הגוזל, ואעפ"י שלפי לשון הספרים משמע דפועל בטל ארישא קאי, יש לפ' דרישא נמי במתנה בפני ב"ד מיירא, וסיפא פירושא דרישא היא, וה"ק, היה בטל מן הסלע לא יאמ' תן לי סלע אלא נוטל שכרו כפועל בטל, וכיצד יעשה לו כפועל בטל, אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד, ואם אין שם בית דין שלו קודם שלא יהא לו כפועל בטל אלא דבר מועט בעלמא.
<h2>דף מב:</h2>
נימא ליה לדידיה זיל שלים אמ' כל המפקי' על דעת אשתו ובניו הוא מפקי'. פי' מז"ה במהדורא קמ' ובפסקיו שאם פשעה האם שהיא השומ' הב' ואי' לה מה לשלם מפסי' המפקי' ואי' דינ' על השומ' הא', ורבי' שמשון זצ"ל פי' משם ר"ת דאם פשעה האם ואי' לה מה לשלם משלם השומ' הא', דאלת"ה כל פקדונות שאדם מפקיד לחבירו ומסרם לאשה ותאכלם האשה ואי' לה מה לשלם יהא פטור, וכדב' מז"ה י"ל, דהא כיון דאמרי' כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, ה"ל כאלו הרשוהו בהדיא להפקיד לאשתו, ואם הרשה המפקי' הא' למפקי' לשומ' ב' נסתלק השומ' הא' וה"ל כאלו המפקי' עצמו הפקי' לב', וכשהפקיד לחברו נמי יודע הוא שעתי' להפקי' לאשתו וברשותו הוא מפקי' לה, ואע"פ שאי' לה מה לשלם סומך המפקי' עליה שהרבה בני אדם מפקידי' אצל העניים יותר מהעשירי', ואם אי' סומך המפקי' על אשתו של נפקד יש עליו להתרות בו ולומ' לו הזהר מבני ביתך, ומדלא התרה בו כאלו הן נאמנים בעיניו וניחא ליה להפקי' להם, והיינו דאמרי' הכא נימא ליה לאימי' זיל שלם שאם פשעה היא עליה ודאי לשלם. וברי' פ' הכונס [ב"ק נ"ו ע"ב] נמי אמרי' מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו, ומוקימ' התם מאי לרועה, לרועה ברזילי' ומשמ' שנסתלק הרועה הא' ונכנס הרועה הב' תחתיו כיון דידע ביה מפקיד, ומדקאמ' נכנס תחתיו משמע דלגמרי נכנס תחתיו ונסתלק הראשון, ורבינו שמשון ז"ל נדחק בה כדי להעמי' דבריו.
<h2>דף נב.</h2>
אלא אמ' רבא סלע שפחתה איסר לדינר אסור וכו'. פי' (דאי) [האי] אסור הוא דאסור לעכב אונאתו אם חברו תובעו, ולאו למימ' דאסו' להוציאה ביפה, דהא אמרי' א"ל רבא יותר מכדי אונאה מאי איריא איסר אפי' כל שהוא נמי, דמשמ' דדוקא ביותר מכדי אונאה למר כדאית ליה ולמר כדאי' ליה אסור להוציאה ביפה, אבל בכדי אונאה אי' אסו' להוציאה ביפה, א"נ י"ל שאם פחתה כדי אונאתה ודאי אסור להוציאה ביפה (והאי וכו') והאי דקאמ' אפי' משהו לאו דוקא משהו יותר מכדי אונאתה דמאי איריא משהו, אלא איידי דקאמ' אביי פחתה סלע יותר מכדי אונאתה איסר אסור, אהדר א"ל רבא מאי איריא אפי' משהו יותר מן ההתר נמי (כ)דהיינו כדי הונאה ממש, ושייך לומר משהו נמי אמאי דתנן במתני' כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה, קאמ' משהו, שאם היתה חסרה משהו יותר מזה השעור עד שיהא בה כדי אונא' אסור להוציאה ביפה, והיינו דקאמר פחת הסלע איסר לדינר אסור, ולשון זה נר' עיקר ואי' צורך להדחק כמו שנדחקתי.
<h2>דף נב:</h2>
מיתיבי עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימ' בסלע עד וכו'. אי קשיא דהא במתני' דפליגי בה ה"נ קתני עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימ' ב' דינרים, וקאמ' רב הונא פחו' מכאן יקוץ יותר על כן יקוץ, ומאי אולמ' הך מתנית' ממתני' גופה דפליגי בה, י"ל דבמתני' לא קת' עד דקת' עד כמה תפתח ויהא רשאי לקיימ' ב' דינרים, ולא קת' "עד" ב' דינרי' וי"ל ב' דינרים דוקא קתנ' לא פחות ולא יותר, אבל בברייתא תני בסלע עד שקל דמשמ' מסלע ולמטה עד שקל.
מסייעא ליה לחזקיה דאמ' חזקיה וכו'. מאי קאמ', פי' היכי מתפרש' מילתי' דחזקיה, ומהדר ה"ק אע"פ שאם בא לפורטה פורטה בשוויה כלו', לפי מה שהיא (פרוטה) פחותה, כשהוא מחללה במעשר שני מחללה בסלע יפה שהיא שלמ', ולפום האי פירושא מפרשי' השתא מתני' ונותנה למעשר ב' בחזקת סלע יפה, והיינו דמסייעי ליה לחזקיה, ובתר הכי מסיק דלא מפרשי' מילת' דחזקיה הכי דבכלי האי לא מזלזלי' במעש' ב', אלא האי דקאמ' מחללה ביפה לאו בחזקת יפה קאמר אלא בתורת יפה, וה"ק, בא לפורטה פורטה בשוויה כלו', כפי שיוכל לפורטה לפי הפחת שלה, ואם בא לחללה ביפה במעו' היפים שבה שתהא שוה אותם בריוח, ופירוש' דמתני' נמי הכי הוא ונותנה למע' שני בתורת יפה שיהא חלולו בריוח, לפי שהיא סלע חסרה ואינה דומ' למטבע שאינה אלא נפש רעה מי שאי' מקבלה בתורת מטבע, מיהו בשיוויה ודאי מקבל (לא ואדרבה) [אלא אדרבה] יהא חלולו בריוח, והיינו דמסייע ליה ממתני' דמותר לחלל(ה) בה מעשר ב' בתורת מטבע דלא משוינן כנסכא בעלמ', והיינו דקאמ' דתרי זולי לא מוזלינן בה דנהוי דמשוינן לה כמטבע לחלל בה מעשר אבל לשוויה נמי כסלע יפה לא.
<h2>דף נג.</h2>
וניתי מעשר דידיה ונצרפי'. פי' מדקאמ' לקמ' וליתי ב' פרוטות, וליתיה איסר, מכלל דהשת' משמ' דחללו בפרוטה קאמ', וה"ק ליתי שוה חצי פרוטה ממעש' ויצרפנו עם המעות שאי' בו ש"פ ויחללנו בפרוטה, ומ"ה אמר דאוריית' ודרבנן לא מצרפי', ובת' הכי מקש' שיביא מעשר יותר מש"פ ויביא ב' פרוטות או איסר כדמפ' ואזיל, ומז"ה נדחק בה במהדורא ב' בלי צורך, ולאו לחזקיה מקשה האי קושיא, (דלחזקיה) [דבלאו חזקיה] מהכא נמי איכא לאקשויי על הברייתא דאמאי בטל ברוב הרי יש לו תקנה בצרוף, א"נ י"ל דאי לאו לחזקיה הו"א דמעשר דאי' בו ש"פ לאו בר פדייה הוא כלל הואי' ומתחלתו לא היה ש"פ ולפי' אין תקנה לפדותו אפי' ע"י צרוף, אבל אם הוא בר פדייה כדאמ' חזקיה אע"ג דאי' לו מעות ראשונות ראוי לפדותו ע"י צרוף.
<h2>דף נג:</h2>
הבעלי' אומר' בעשרי' וכו'. פי' אע"ג דלשאר בני אדם (עדים) [פודים] טפי כדאמרי' בפירקי' דלעי' [ל"ח ע"א] וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ולא לעצמו, וכן בגבאי צדקה, אפ"ה הכא הבעלי' קודמים מפני שמוסיפי' חומש.
<h2>דף נד:</h2>
ותנן הנהנה מן ההקדש וכו' חומשא תנן חומש' דחומשא לא תנן. פי' בחומש' דחומש מבעיא ליה, (כיון) בין על הנהנה בין על הפודה דדין א' להם, שאם הפודה את החומש מוסיף עליו חומש, הנהנה ממנו נמי מוסיף עליו חומש, ואם הפודה אי' מוסיף גם הנהנה אי' מוסיף, אע"פ שמעל וחייב להביא קרבן מעילה אין מוסיף חומש, שאי' חומש בחלולו בין אם נתחלל ע"י פדיון, בין אם נתחייב ע"י מעילה, ומאי דאמרי' נמי על הקדש ראשון מוסיף חומש ועל הקדש ב' אין מוסיף חומש בין ע"י פדיון קאמ' בין אם נהנה ממנו, ולקמ' נמי דאמרי' מה בהמה טמאה מיוחדת שתחלתה הקדש וכולה לשמים ומועלים אף כל שתחלתו הקדש וסופו לשמים ומועלי' בו, ומסיק דלעני' חומש קאמ' דקרא נמי לענין חומש כתי' ה"נ קאמ' מה בהמה טמאה מיוחדת שתחלתה הקדש וכלה לשמי' והנהנה ממנו מעל ומביא חומ' במעילת', אף וכו' למעוטי קדשי' קלים שאי' בהם מעילה כל עיקר ואי' בהם חומש, ולמעוטי נמי סוף הקדש שאע"פ שיש בו מעילה והנהנה מעל ומביא קרבן, חומש אי' משלם שאין חומש אלא בתחלת הקדש בין במעילה בין בפדיון.
<h2>דף נה.</h2>
פרה זו תחת פרה של הקדש, טלית זו תחת טלית של הקדש הקדש פדוי ויד הקדש על העליונה, פרה זו בה' סלעי' תחת פרה של הקדש, טלית זו בה' סלעים תחת טלית של הקדש הקדישו פדוי, על הקדש ראשו' מוסיף חומש, על הקדש ב' אי' מוסיף חומש. כך כתו' הגיר' ברוב הספרים, וכך היא גיר' המורה, וגיר' זו נראת בעיני יפה, אבל פתרון המורה שפי' בהקדשו פדוי בסופה נראה בעיני דוחק, ומז"ה נמי נתקש' בו ושבש הקדישו [אינו] פדוי בסיפא כדכת' במהדו' ב', ונ"ל דאין צורך לשבש הגיר' וכן פירוש', דבין ברישא בין בסיפא בא התנא להשמיענו שאע"פ שאי' פודה בכסף אלא פרה תחת פרה הקדישו פדוי, בין אם פדה בשומא שדקדק בפדיונו בין אם לא פדה בשומא, מיהו כשלא פדה בשומא שייך למתני יד הקדש על העליונה, אבל כשפדה בשומא שדקדק בפדיונו לא שייך למתני יד הקדש על העליונה אלא תנא הקדשו פדוי בלבד, והא דתני על הקדש א' מוסיף חומשא בין ארישא בין אסיפא קאי דאפי' בסיפא נמי כשדקדק בפדיונו ואיכא למימ' הקדש שני במקום הקדש ראשון קאי אפ"ה אי' מוסיפי' בו חומש.
<h2>דף עא:</h2>
רבינא אמ' נהי דשליחו' לגוי לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה. מז"ה דקדק מכאן במהדורא קמ' דאע"ג דאין שליחות לגוי אין כאן אסור תורה כיון שהמעות אינן שלו, ונ"ל דבודאי כך ראוי לדקדק מכאן דאי איכא אסור תורה, אע"ג (דלית) [דאית] ליה לגוי זכיה מדרבנן, כיון דמן התורה לית ליה אשתכח דיש' מישראל יזיף ברביתא ואין כח בחכמי' להקל על דב' תורה, ובכה"ג אמרי' לעי' בפ' הזהב [מ"ח ע"א] דלמ"ד משיכה מפורשת מן התורה במידי דמחסר משיכה לא מעל עד דמשיך, אבל למ"ד מעות קונות מעל מיד אפי' בלא משיכה, ואע"ג דמדרבנן לא קני ולא נשתנה רשות ההקדש אין כח בחכמי' להקל עד ד"ת וכך ראוי לומ' כאן נמי וכדכת' מז"ה.
<h2>דף קי.</h2>
א"ל רב חמא לרב אשי רב זביד ורב עויר'. [מז"ה בפסקיו פוסק] כהני אמוראי, דרב אשי נמי הכי ס"ל מדשתיק ולא אהדר ליה ולא מידי [ול"נ דהלכה כרב] יהודה, דהא אקשה ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנתא דסורא וכו' איבעי ליה למיחוי', ואי לא מחי איהו הוא דאפסיד אנפשי' וכך נ"ל עיקר, דהאי לישנא ודאי [משמע] דרב אשי ס"ל כרב יהודה, ורבינא נמי י"ל שקבל דבריו דבודאי במשכנתא דסורא אם לא מחי בכל ג' שנים יכול לומ' המלוה לקוחה היא בידי, וזה שלא השיב לו רב אשי לרב חמא מפני שלא חשש לכך שלא הקשה לו הוא, אלא אמ' רב זביד ורב (יהודה) [עוירא] לא ס"ל כרב יהודה לא היה צריך להשיב, אלא לרבינא שהקשה לו השי' לו וקיים דב' רב יהודה, ועוד דמסתבר טעמי' דרב יהודה דבכל מקום היכא דאיכא למימר מגו אמרי' מגו, והכא מגו מעליא הוא דאי בעי מצי למימר לקוחה היא בידי, דאי משום דמרתת דילמא אתו עדים דבמשכנתא אתא לידיה הרי אם יבואו יעידו נמי כמה זמן משכנה לו, וכך היא טענת לקוחה היא בידי הטענה שטוען שמשכנה לו ב' שנים, ואין לך מה לי לשקר גדול מזה שאם משקר בזמן המשכנתא יכול לשקר ולומ' לקוחה היא בידי, ואי משום דזהיר אניש בשטריה זימנין דמרכס מיניה דאניש אפי' מידי דזהיר ביה ונאמ' בזה ע"י מגו.
אפי' באתרא דשקיל, שתלא פלגא וכו'. פי' ורב נחמן סבר דאי' נאמן לשנות המנהג אפי' ע"י מגו דדמי מ"ל לשקר במקום עדים דאנן סהדי דכל האריסי' כמנהג המדינה נוטלים.
